צעקתנו

שורה זו, העומדת בפני עצמה בפיוט, משום שאינה נחרזת עם שורה אחרת ולשון הרבים הנוכחים שבה, המעטה יחסית בפיוט, מבדילה אותה מהשאר. "שועה" ו"צעקה" הן לשונות נוספים של תפילה ומבוססות על הפסוק בשמות (כ"ב, כ"ב), "כי אם צעוק יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו", "ותעל שועתם אל הא' מן העבודה" (שמות ב', כ"ג). כידוע, אין בתורה מילים נרדפות ומילים אלו, כמסיימות את הפיוט, הן מילים של תפילה בלשון שבר. גם בהקשר התנ"כי שלהן וגם מעצם המילים "צעקה" ו"שועה" שהן בניגוד ל"רנה". בסוף הפיוט חוזר הפייטן אל המציאות העגומה ומבקש ממי ש"יודע תעלומות" לשמוע את צעקתו של העם ולמצוא את הדרך הנכונה לגאול ולהושיע אותו.

עד כאן התפלל הפייטן עבור העם. בדרך כלל הוא מביא דברי העם בשמו (קבל רינת עמך), אך באחת הפעמים הביא זאת בלשון מדברים "שגבנו טהרנו נורא". הוא מבקש עבור העם, כי הוא חלק מן העם. כאן בטור המסיים מגיע שיאו של הפיוט: העם עצמו פונה אל ה' ומבקש עבור עצמו: קבל שוועתנו, שמע צעקתנו. להבדיל מן הפנייה "קבל רינת עמך", כאן העם מבקש בצעקה לא ברינה. הוא כמה לגאולה ואין נפשו לרינה, הוא צועק את צעקת הגאולה. והאל אכן ישמע את צעקתו, ככתוב: "כי אם צעוק יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו" שמות כ"ב, כ"ב. הכינוי לאל כאן: יודע תעלומות. האל יודע את הנסתרות, ותכונה זו מופיעה במקרא, בתפילות ובפיוטים. הצירוף יודע תעלומות נשען על תהלים מ"ד,כב: הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות. בהקשר זה המשמעות היא: העם מצפה לגאולה זמן רב ואינו יודע מתי תבוא. מי שמכיר את הספרות המיסטית יודע שהעם בתקופת גלותו חישב חישובי קץ שונים וניסה לגלות את הנסתרות כדי להתכונן לגאולה. אך רק האל הוא היודע תעלומות, ורק הוא יודע את זמן הגאולה.