אסטרולוגיה ומיתולוגיה יוונית

אסטרולוגיה ומיתולוגיה יוונית

שמש

במיתולוגיה היוונית המוקדמת השמש הואנשה ותוארה כישות בשם הליוס ("שמש" ביוונית), שהוא הטיטאן היפריון, להליוס שתי אחיות, אאוס אלת השחר, וסלנה אלת הלבנה. הליוס רוכב מדי יום לאורך השמיים במרכבה מפוארת רתומה לארבעה סוסים, וכך הוא יכול לראות כל המתרחש על פני הארץ ולעת לילה הוא שב מן המערב הרחוק, אל שוליו המזרחיים של העולם, בתוך גביע מוזהב.

במיתולוגיה הרומית מקבילו של הליוס הוא סול. מאוחר יותר השמש יוצגה על ידי אפולו, אל האור, או פוֹיבּוּס במיתולוגיה הרומית. היה אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, המוזיקה והשירה.

אפולו הוא אחד משנים עשר האלים האולימפיים. הוא תיווך בין האלים והאדם, הוא הכיר לבני האנוש את רצון האלים וסייע בכיבודם. הוא הכיר לבני האדם את חוכמת הרפואה. כאל האור הוא הביא להבשלת היבולים והשמיד מזיקים. בתור אל הנבואה הוא בנה מקדשים שבהם פעלו הנביאים. הוא קשור גם למקדש המרכזי בעיר דלפי. הוא היה גם אל הרועים, והגן על העדרים.

אפולו היה מומחה לנגינה בלירה ולשירה. ותמיד התלוו אליו מוזות ונימפות. כאל המוזיקה ניגן על נבל זהב לאלים באולימפוס. אפולו תואר כגבר צעיר בעל גזרה נאה, עירום ונטול זקן ולעיתים קרובות הוא מוצג כדמות אוחזת בקשת ובאשפת חצים. אפולו מעולם לא נישא, אך היו לו הצלחות עם נשים ונימפות רבות. באותו אופן אהב גם גברים, והנער יפה התואר יקינתוס היה מאהבו.

אגדות מעטות מתארות את אפולו כאל אכזרי, כמו שקרה כשירה את חציו וחולל מגפות בעולם. הוא היה האל היווני שביכולתו לסלוח לרוצחים ופושעים אחרים, ולטהר אותם מחטאיהם.

שמש

ירח

במיתולוגיה היוונית הירח מקושר לסלנה על שמה של האלה נקראת אדמת הירח, מאוחר יותר האלה השלטת היא ארטמיס. במיתולוגיה הרומית הקלאסית, הירח היה מזוהה עם האלה לונה, ומאוחר יותר עם האלה דיאנה. בשושלת השמיימית הקדם אולימפיאנית המסורתית, הליוס, השמש, הוא אחיה של סלנה. לאחר שאחיה מסיים את מסעו בשמים, מתחילה סלנה את מסעה עם בוא הליל.

האטימולוגיה של השם "סלנה" אינה ודאית; אם זו מילה ממקור יווני ייתכן שהיא קשורה למילה אור. הגאולוגיה של הירח מכונה "סלנולוגיה", וחקר הגאוגרפיה של הירח מכונה "סלנוגרפיה". היסוד הכימי סלניום נקרא אף הוא על שמה.

ירח

מרקורי

האל מרקורי והאל הרמס במיתולוגיה היוונית והרומית בהתאמה, הוא שליח האלים, הידוע במהירותו ובזריזותו. בין היתר הרמס ומרקורי היו פטרונם של הסוחרים וכי בשוק הסתובבו גם הגנבים הם אימצו אותו כאל. הוא אל הרווח הכספי, המסחר, הרהיטות, המסרים, התקשורת כולל ניחוש, פטרון המטיילים, הגבולות, המזל והתחבולות.

הוא גם משמש מדריך הנשמות לעולם התחתון. מרקורי תואר כעלם צעיר, החובש לראשו כובע מכונף ורחב שוליים, לגופו עוטה גלימת נוסעים, רגליו נעולות בסנדלים מכונפים ובידיו מחזיק צרור כסף ומטה שליחים שנקרא קאדוסאוס מטה עם שני נחשים שזורים זה בזה, לפעמים עטור זוג כנפיים וכדור. מתווך בין האנרגיה הזכרית של השמש לאנרגיה הנקבית של הירח.

מרקורי

ונוס

במיתולוגיה הרומית הקלאסית, ונוס היא אלת האהבה, התשוקה המין, הפוריות, השגשוג, הניצחון והיופי, היא מפורסמת בתשוקות שהיא עוררה בקרב האלים. היא מייצגת את הקסם ואת הפיתוי. היא נולדה מקצף גלי הים היא סופגת וממתנת את המהות הגברית, ומאחדת את הניגודים של זכר ונקבה בחיבה הדדית.

היא מביאה אתה ניצחון צבאי, הצלחה מינית, מזל טוב ושגשוג. היא הופכת את לבם של גברים ונשים ממגע מיני לסגולה של אהבה. הייתה נשואה לאל הנפחים שדמותו המכוערת הייתה ידועה, היא בגדה בו עם רבים. מייצגת את הדרך לאיזון וסיפוק במערכות יחסים, אל מי האדם נמשך ואת מי מושך אל חייו. מייצגת נשיות, עדינות ואת היחס של האישה לעצמה ולנשיותה.

ונוס

מארס

אַרֵס או מארס הוא אל המלחמה, הקרב, התשוקה והריקוד, אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. ארס הוא בנם הבכור של זאוס והרה אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו במיוחד. שמו של מקבילו הרומאי נקרא מארס הוא אל המלחמה ושפיכות הדמים הרומי, שסמלו הוא חנית ומגן. מתארים את ארס כאל אכזרי, מחרחר ריב ומעורר שנאה ומשבחים את מי שהצליח להימלט ממנו ומהשפעתו. אל רצחני ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, ועם זאת פחדן, הגונח מתוך כאב ובורח כשנפצע. חבורה של עוזרים מלווה אותו בשדה הקרב: אחותו אריס ("פירוד", "אי הסכמה"), עם בתה אניו ("ריב", "מדון"), וכן בניו האלים דימוס ("אימה") ופובוס ("פחד"). נאמר שכאשר חבורה זו נמצאת במסעה, קול גניחה נשמע והאדמה זבה דם. אדמת מאדים וגם ההמוגלובין של דם האדם עשירים בברזל ובשל כך הם חולקים את צבעו האדום העמוק המובהק. מארס הבולט מבין האלים הצבאיים שלו סגדו לגיונות הרומאים.

מארס

יופיטר

במיתולוגיה האל זאוס והאל יופיטר במיתולוגיה היוונית והרומית בהתאמה. במיתולוגיה הרומית הקלאסית, יופיטר הוא שליט האלים והשומר והמגן שלהם, סמלו הוא ברק הרעם, כך גם האל זאוס. הרומאים האמינו שיופיטר העניק להם עליונות משום שהם כיבדו אותו יותר מכל עם אחר. הוא היה ממונה על החוק והצדק, על שמירת הסדר הציבורי וכן על השמים, מתוקף תפקידיו השונים זכה יופיטר לכינויים נוספים: כ"יופיטר לאטריוס" הוא הגן על הערים בחבל לאטיום וכ"יופיטר ויקטור" הוא הוליך את הצבאות הרומאיים לניצחון במלחמות ובקרבות.

"יופיטר פולגראטור" ציין את תפקידו כמשלח הברקים ו"יופיטר טונאנס" - כמשלח הרעמים. כ"יופיטר פלוביוס" הוא המטיר גשמים על האדמה, כ"יופיטר טרמינוס" הוא הגן על גבולות, כ"יופיטר סטאטור" (המרסן) עצר צבא נסוג והעניק לחיילים אומץ להילחם במצבים קשים. וכ"יופיטר לוקטיוס" הוא היה ממונה על האור.

יופיטר

סטורן

כוכב הלכת סטורן מיוצג על ידי האל כרונוס וסטורנוס במיתולוגיות היוונית והרומית בהתאמה במיתולוגיה הרומית הקלאסית, סטורנוס הוא אל הזרעים, היבולים והקציר (חקלאות), מנהיג הטיטאנים, אב ומייסד הציביליזציות, הסדר החברתי והקונפורמיות. הרומאים סגדו לסטורנוס כאל בעל דרגה גבוהה הוא חולק את אותה יוקרה עם האל יופיטר.

במיתולוגיה היוונית כרונוס מצטייר בדרך כלל כאיש זקן וחכם בעל זקן ארוך ואפור, הוא הוביל את המרד באביו אורנוס, ובעידוד אמו גאיה, סירס אותו באמצעות חרמש שנתנה לו, ונישל אותו מהשלטון על העולם, הוא שליט הזמן. משמו נגזרה המילה 'כרונו'- זמן. כמו במילים כרונולוגיה וכרוניקה. הוא תואר כמי שהופך את גלגל המזלות, הוא המורה הגדול והקשוח.

סטורן

אורנוס

במיתולוגיה היוונית הקלאסית אורנוס הוא דמות המסמלת את השמיים. על פי המיתולוגיה היוונית, אורנוס היה השליט הראשון של היקום. הוא היה אביו של סטורן וסבו של יופיטר. הוא מסמל את היצירה ואת הבריאה, שבעזרת חום השמש ומי הגשמים מפרים את האדמה ויוצרים חיים.

על פי המסופר במיתולוגיה, אורנוס, שלפי גרסה אחת התבייש בילדיו, ולפי גרסה אחרת פחד מהם, החביא את ילדיה של גאיה, בטרטרוס היא בטן האדמה, כדי שלא יראו אור יום. הדבר הכאיב לגאיה לכן היא יצרה אבן חלמיש אפורה, וחצבה ממנה חרמש. את החרמש נתנה גאיה לטיטאנים, ופקדה עליהם לעזור לה. היחיד שציית היה כרונוס, צעיר הטיטנים, שתקף את אביו אורנוס בעזרת חרמש, בזמן שזה הזדווג עם גאיה, וסירס אותו. אורנוס הפגוע נרתע מגאיה, וכך נוצר החלל בין השמים לארץ.

אורנוס

נפטון

במיתולוגיה היוונית הקלאסית אורנוס הוא דמות המסמלת את השמיים. על פי המיתולוגיה היוונית, אורנוס היה השליט הראשון של היקום. הוא היה אביו של סטורן וסבו של יופיטר. הוא מסמל את היצירה ואת הבריאה, שבעזרת חום השמש ומי הגשמים מפרים את האדמה ויוצרים חיים. מוכר גם כאחד משלושת האלים המרכזיים והחזקים המכונים שלושת הגדולים, לצד אחיו זאוס והאדס.

נפטון היה בנם של סטורן וריאה. מאופיין במצבי רוח הפכפכים, הוא חי בארמון עשוי זהב ואבני חן בקרקעית הים. יורדי הים זבחו לו, יושבי היבשה התפללו שלא יכה בהם בגלי צונמי וברעידות אדמה.

נפטון

פלוטו

פּלוּטוֹ הוא אל השאול במיתולוגיה הרומית. מזוהה עם אל השאול הרומי הקדום אורקוס, ומקבילו של האדס, אל השאול במיתולוגיה היוונית. תפקידו של האדס (פלוטו) היה למשול בשאול כמו כן הוא היה אל האוצרות התת-קרקעיים, אחראי על המחצבים, מתכות הזהב והכסף ואבני החן. במיתולוגיה הרומית הקלאסית, פלוטו הוא האל העשיר ביותר. כמו אל השאול, כך פלוטו פועל מתחת לפני השטח. בממלכת המתים היו כמה מדורים חלקם תפקדו כגן עדן וחלקם שנקרו שדות הייסורים מקבילים לגיהינום.

דמטר שמייצגת את קלף הקיסרית בקלפי הטארוט, היא אלת התבואה והפריון. הייתה בתם של כרונוס וריה, אחותם של זאוס, פוסידון, האדס, הרה והסטיה ואחת מ-12 האלים האולימפיים. אחותו של יופיטר, ואמה של פרספונה שמייצגת את קלף הכוהנת הגדולה.

האדס, אל השאול, התאהב בפרספונה, בתה של דמטר וחטף אותה אל השאול. הדס הציע לפרספונה אוכל בשפע אך היא אכלה רק שישה גרעיני רימון. דמטר, שאהבה את בתה, כעסה על האירוע והפסיקה את צמיחת היבול והתבואה והביאה את החורף והקרה אל האדמה. בני האדם, נותרו ללא מזון, התחננו לאלים שישנו את רוע הגזרה. זאוס פנה לדמטר וזו הסכימה להשיב את הסדר על כנו בתנאי שפרספונה תחזור אל פני האדמה. זאוס דרש מהאדס להשיב את פרספונה לאימה.

כאשר הדס איפשר לפרספונה לחזור אל פני הקרקע הוא דרש שהיא תשהה בממלכתו חודש אחד לכל גרעין שאכלה. בחודשים אלו, צערה של דמטר חזר היא הייתה מקפיאה את האדמה, העלים היו נושרים ודבר לא היה צומח בחורף שנוצר. כך הסבירו היוונים את עונות השנה.

בתקופה שבה שהתה אצל הדס היו הסתיו והחורף. כאשר פרספונה הייתה חוזרת מן השאול, הכול היה מתחיל ללבלב ולצמוח היה מגיע האביב ולאחריו הקיץ והאנשים היו נהנים מהשפע החקלאי.

פרספונה, שפירוש שמה מחריבת האור, הייתה מלכת השאול ואשתו של האדס, אל השאול, פרספונה והאדס היו מזוגות האלים הבודדים שלא הביאו ילדים לעולם. פרספונה, שהייתה נערה יפה העבירה את ימיה על פני האדמה ולא באולימפוס עם האלים האחרים, היא נהגה לנטוע עצים לקטוף פרחים יום אחד כשטיילה ביער הצמיח הדס פרח לבן. הוא צמח הדטורה המכונה גם צמח השטן, הפרח משך מאד את תשומת ליבה וכשעמדה לקטוף אותו, נפתחה האדמה, והדס יצא וחטף אותה והביא אותה לממלכתו אשר מתחת לאדמה.

הארכיטיפים המופיעים בסיפור: נערה תמימה, האוהב שחוטף אותה והאם האבלה.

האם פרסיפונה היא באמת קורבן? הדמות של פרספונה מורכבת יותר מנערה תמימה שנחטפת מעל האדמה, הדואליות של הנערה התמימה ההופכת למשך שישה חודשים לאלת השאול, אלה קרה השולטת בממלכה גדולה ובמשך שישה חודשים היא אלת האביב הנותנת אור ושמחה.

בעולם שלמעלה לפרסיפונה לא היה תפקיד, היא לא הייתה דמות מוכרת, בעוד שבעולם של מטה היא אלת השאול אחת הדמויות הנשיות החזקות במיתולוגיה, כשהיא עולה מהשאול לאחר החטיפה היא מתקבלת בברכה כאלת האביב המביאה את הפריחה והשגשוג.

פרספונה הכירה את כל הצמחים וידעה אלו צמחים משמשים את הדס, היא ידעה כי אסור לה לאכול דבר בשאול, שכן מי שאוכל דבר מה בממלכה זו חייב להישאר בה אם כך מדוע היא אוכלת את גרגירי הרימון? מאחר והיה בה חלק שרצה,  היה בה חלק שנמשך אל השאול. אל אותם החלקים האפלים הבלתי ידועים ומוכרים של האישיות שללא עימות עם אותם חלקים, ללא נגיעה בהם האדם לא יהיה שלם. כשהכול ברור והווילון מוסט מעל המסתורין של החיים הכול נראה פשוט.

פלוטו
error: